כשאף אחד לא יודע מה שם

מי המשתמש הסביר

יש קטגוריה מיוחדת של אנשים שירשו משהו של אחרים. אספן מת, חוקר, ארכיבאי, פשוט אדם עם היסטוריה — והדיסקים, הכוננים הקשיחים, כונני ה-USB, האחסון החיצוני שלו הגיעו למי שלקח על עצמו את האחריות לשמר. לפעמים זה ארכיבאי מקצועי. לפעמים — קרוב משפחה. לפעמים — חבר שסמכו עליו.

מה שמשותף לכולם: הם מחזיקים בידיהם מורשת של מישהו אחר ולא יודעים מה בפנים.

הארכיבאי המקצועי — שומר של אוספי היסטוריה בעל-פה, ארכיוני תווים, אוספים אחרים. כוננים מגיעים אליו באופן קבוע מאנשים שכבר לא בחיים. הוא יודע שהוא מחויב לעבור על זה. הוא לא יודע מתי או איך — כי ידנית זה יכול לקחת שנים.

משפחתו של חוקר או מלומד — אב שביליל חייו אסף חומר על נושא שלו, נפטר, השאיר טרה-בייטים. הילדים רוצים לשמר, אבל לא מבינים מה יש שם או למי זה עשוי להיות דרוש.

מוסד תרבותי — ספרייה, מוזיאון, או קרן שקיבלה אוסף שנתרם. פורמלית התקבל. בפועל — קופסת כוננים עומדת על מדף וממתינה לתורה, שלעולם לא מגיע.

מה המוצר עושה

נקודת ההתחלה היא אפס. אין תיאור, אין תוכן עניינים, אין אדם שנשאר וזוכר מה הונח איפה. רק קבצים.

שלב ראשון — סיור מודיעיני מהיר. תוך חצי דקה, התוכנה סורקת את כל המסה ומפיקה מפה ראשונה: אילו סוגי קבצים, אילו שפות, אילו תקופות זמן, האם יש בכלל מבנה פנימי כלשהו או שזו רק ערימה גדולה אחת.

שלב שני — דה-דופליקציה זהירה. ארכיונים בירושה כמעט תמיד מכילים עותקים: אותם קבצים בתיקיות שונות, גיבויים של גיבויים. התוכנה מוצאת כפילויות מדויקות לפי תוכן ומסירה את העודף בזהירות: היא שומרת את העותק מהמקור האמין יותר, מעבירה את השאר לתיקייה נפרדת — לעולם לא מוחקת. לפני כל פעולה — תצוגה מקדימה: קודם להסתכל, אחר כך לפעול.

שלב שלישי — ניתוח שכבה אחר שכבה. מסמכים וספרים מזוהים ומוערים על ידי רשת נוירונית מקומית. חומר ללא שכבת טקסט מוכן ל-OCR. אודיו ווידאו מתומללים לטקסט עם קודי זמן על כל משפט, עם תמיכה בהקלטות ישנות ורועשות.

שלב רביעי — זיהוי. עבור הקלטות אודיו: מי מבצע ומה בדיוק, על ידי התאמת הטקסט המתומלל מול מסד נתונים של יצירות ידועות.

שלב חמישי — הערכה ודיווח. מה כאן ייחודי ולא נמצא בשום מקום אחר. מה טיפוסי. מה אישי ולא מיועד לעיניים זרות. הפלט: מסמך מובנה על הארכיון, מתאים להעברה למוסד או ליורשים.

הכול רץ באופן מקומי. קבצים לא יוצאים לשום מקום.

לאיזו קטגוריה זה שייך

זהו כלי לסיור מודיעיני ארכיוני ראשוני — מה שקודם עשה רק אדם שהשקיע חודשים בסקירה ידנית. מערכות ניהול ארכיונים קיימות מניחות שאתם כבר יודעים מה יש לכם. כאן המצב שונה: אתם לא יודעים כלום.

למה זה עדיף על דרכים אחרות

דרך ראשונה: ידנית. אדם יושב ועובר קובץ אחר קובץ. בהיקף של כמה טרה-בייטים זה יכול לקחת שנים. רוב הארכיונים נשארים בלתי נגועים — לא מתוך אדישות, אלא כי אין משאב לכך.

דרך שנייה: לשכור מומחה. יקר, איטי, והמומחה בכל זאת עושה את אותה עבודה ידנית.

התוכנה מציעה דרך שלישית: סיור אוטומטי תוך כמה ימי זמן מחשוב, ולאחריו האדם רואה את המפה המלאה ומקבל החלטות באופן מודע, לא עיוור.

ההבדל העקרוני משירותי ענן: מורשת של מישהו אחר היא דבר עדין במיוחד. עשויה להיות שם תכתובת אישית, כתבי יד שלא פורסמו, מסמכים בגישה מוגבלת. לשלוח את זה לענן תאגידי אינו מקובל. הכול נשאר במקום.

אילו משימות הוא יכול לבצע

איך זה עוזר

הארכיבאי מקבל תוך כמה ימים את מה שאחרת היה לוקח שנים: תמונה מלאה של מורשת של מישהו אחר. הוא רואה מה ייחודי ודורש שימור זהיר, מה אפשר לדגמט ולפתוח, מה אישי וצריך להישאר חסוי.

משפחתו של המלומד מבינה לראשונה בדיוק מה אביה אסף כל חייו — ויכולה להעביר את זה למי שזקוק לזה: לארכיון מקצועי, לאוניברסיטה, לקולגות. עם הבנה, לא בניחוש.

מוסד תרבותי יכול סוף סוף לענות על השאלה שריחפה מאז הגיע התרומה: מה יש כאן, מה ייחודי, מה לעשות עם זה.

הדור של אנשים שבמשך כל חייהם אספו, תיעדו, שימרו — הולך ונעלם. איתם נעלם הידע על מה בדיוק הם אספו. כוננים מזדקנים. פורמטים מתיישנים. החלון שבו עדיין אפשר להציל ולהבין את זה אינו אינסופי.

אם תוצאת הסיור הזה היא החלטה להעביר את הארכיון לספרייה, מוזיאון או קרן, המוסד המקבל ניצב בפני אותה משימה מהצד השני: אוספים שנתרמו ב-digercules.org.

Digeritage הוא מרחב נפרד ומאופק במיוחד למצב הזה, הפועל על אותה טכנולוגיית Digercules, שכבר הוכיחה את עצמה בארכיונים אמיתיים.